היעלמותם של שטחים טבעיים רציפים במדינה צפופה כישראל מציבה אתגרים לא פשוטים למתכנני מדיניות וגופים האמונים על שמירת טבע. הגישה ה"קלאסית" לשימור המגוון הביולוגי בכלל ומגוון מינים בפרט מדגישה שימור של שטחים טבעיים נרחבים ורציפים. ישימותה של גישה זו לשמר את המגוון הביולוגי תחת לחצים בהווה ולחצים חזויים בעתיד הקרוב מוטלת בספק. מתוך הכרה כי מרבית המגוון הביולוגי מתקיים בתוך פסיפס נופי מעוצב-אדם נוספה לאחרונה גישה מפשרת המדגישה שימור מגוון ביולוגי בתוך מרחב המאפשר פעילויות אנושיות מגוונות תוך שימוש בידע מדעי ובפתרונות טכנולוגיים. לנופים המשלבים חקלאות ושטחים טבעיים נודעת חשיבות מיוחדת בגלל: א)השטח הרב המשמש לחקלאות; ב) מגוון המינים הרב בנופים חקלאיים; בעיקר כשהם נמצאים בהקשר נופי מגוון ג) יחסי הגומלין ההדדיים בין חקלאות לשטחים טבעיים (לדוגמא פרדסים כמסדרונות אקולוגיים לדו-חיים). חפיפה רבה בין הצרכים הדרושים לפעילות אנושית ובין אלו הדרושים לשמירת ערכי טבע עלולה להוביל להתנגשות אינטרסים. מטרת הגישה המפשרת היא לאתר מצבים בהם ניתן ליישב התנגשות אינטרסים ובמידת האפשר אף ליצור אינטרסים משותפים. שימור המגוון הביולוגי בסביבה חקלאית ניתן להיעשות ע"י בחירת שיטות עיבוד (לדוגמא, מעבר לחקלאות אורגנית), ויתור על שטחי עיבוד מסוימים למטרות שמירת טבע )תוך פיצוי נאות של החקלאים כפי שנעשה במספר ארצות באירופה; ושמירה של שטחים טבעיים בתוך סביבה חקלאית. באזורי עיבוד חקלאי אינטנסיבי שימורם של "איים" טבעיים או חצי-טבעיים בתוך סביבה חקלאית הוא הדרך היעילה והזולה ביותר לשימור המגוון הביולוגי של בע"ח וצמחים במרחב החקלאי, בעיקר כאשר איים אלו ממילא אינם ברי-עיבוד. תרומתם של איים אלו לשימור מגוון ביולוגי נובעת הן מהיותם מאסף פוטנציאלי של בתי-גידול טבעיים המאפשרים שרידה של מינים רבים שאינם מתקיימים בסביבה חקלאית רציפה והן מהיותם אבני מדרך (Stepping stones) המקשרות בין אוכלוסיות טבעיות מרוחקות ובכך ממתנות השפעות של קיטוע בתי-גידול טבעיים. משום כך, בחינת חשיבותם של איים אלו לצורך שימור המגוון הביולוגי צריכה לכלול הן תיאור של תנאי סביבה מקומיים (משיקולי בית-גידול) והן התייחסות למיקומם במרחב וביחס לאיים אחרים.