במהלך שני העשורים האחרונים חלו בשטחים החקלאיים תמורות רבות, בייחוד במרכז הארץ, שגרמו לשינויים באופי ובצביון של המרחב הכפרי. לאור תמורות אלו ובעכבות השלכותיהן הדרמתיות, נעשה במערכת התכנון הארצי מאמץ מכריע להגנה סטטוטורית על השטחים הפתוחים ועל ייעוד החקלאי של הקרקע. אולם, המציאות במגזר הכפרי מעידה על פערים בין המדיניות התכנונית ברמה הארצית לבין מימושה ברמה המקומית. המטרה העיקרית של העבודה זו היא לבדוק את מידת ההתאמה בין גורמים תכנוניים ומקבלי החלטות ברמה הארצית לבין הגורמים האמורים לממש את ההחלטות הללו ברמה המקומית, תוך זיהוי סוגיות עיקריות ונקודות החיכוך ביחסי גומלין בין המדיניות התכנונית ברמה המחוזית והארצית לבין המדיניות התכנונית והניהולית ברמה המקומית. בדיקת הסוגיות העיקריות בתחום המרחב הכפרי ופיתוח הכפר, אשר עומדות במוקד המדיניות התכנונית והניהולית ברמות השונות, נערכה במחקר בשני מסלולים: הראשון – ראיונות עומק עם בעלי תפקידים ואנשי מקצוע המתמחים בתכנון וניהול המרחב הכפרי והפועלים הן במסגרת המוסדית והן מחוצה לה (מתכננים הפועלים בשוק הפרטי), והשני – בדיקה וניתוח מסמכים רלוונטיים (מסמכים תכנוניים, פרוטוקולים של ישיבות , ועוד) שהתקבלו "בשטח" מגורמים השונים וברמות השונות (מנהל התכנון, משרדי ממשלה, ועדה מחוזית לתכנון ובנייה, חברות תכנון, מועצות אזוריות וועדות תכנון מקומיות), המתייחסים למגוון סוגיות הפיתוח והשמירה על המרחב הכפרי באזור המרכז. לבדיקת עמדותיהם של מקבלי החלטות ובעלי התפקידים ברמה המקומית, נבחרו ארבע מועצות אזוריות הממוקמות באזור המרכז: דרום השרון, עמק חפר, לב השרון וגן רווה. באופן כללי, מממצאי המחקר עולה כי בקרב נציגי הרשויות וועדות מרומיות גוברת מודעות לחשיבות השמירה על המרחב ועל הנוף הכפרי-חקלאי והפנמת עקרונותיה של מדיניות התכנון ברמה הלאומית, הבאה לידי ביטוי בשיקול דעת ובגישה מושכלת למתן היתרים לבנייה ולשימושי קרקע בהתאם לעקרונות והוראות תכנוניים ובפעילות יעילה יותר של פיקוח ואכיפה. מסתמנת מגמת צמצום במספר שימושים חורגים ובלתי- חוקיים המופיעים בחלק מתחומי המועצות, ובייחוד שימושים ועסקיים לא- חקלאיים המהווים מטרדים סביבתיים. עם זאת, קיימים לא מעט חיכוכים וקונפליקטים ביחסי הגומלין בין המדיניות התכנונית והמנהלית ברמה הארצית והמחוזית לבין מדיניות תכנונית אופרטיבית ברמה המקומית.