עבודה זו בחנה באופן ראשוני את השפעת ממשק הרעיה של עדרי הצאן של אוכלוסיית הבדואים בצפון הנגב על איכות הקרקע ופוטנציאל זיהום הקרקע בחומרים אורגנים ואנ-אורגנים, תוך התמקדות במכלאות הארעיות אשר משמשות את העדרים בחודשי האביב. [...] בעוד שמצב הקרקע לא מאפשר התפתחות צומח במכלאה הפעילה, עקב ריכוזי חנקות ומליחות גבוהים, לא נראה כי יש השפעה למליחות על רמת הביומסה המיקרוביאלית בקרקע ולמעשה ההפך הוא הנכון. שכבת מדרך בעובי של כמה ס"מ מעל פני הקרקע, מתחת לשכבת הגללים, במכלאה הפעילה אופיינה מבחינה פיזיקלית ונמצא כי היא מהווה שכבת חיפוי לקרקע אשר מקטינה אידוי ושומרת על תכולת רטיבות גבוהה יחסית בקרקע שמתחתיה. נמצאו קשרים בין ריכוז הפחמן האורגני המומס וריכוז החנקן האנאורגני המומס במי הנקבובים לרמת הפעילות המיקרוביאלית בקרקע וכן פותחה שיטה אמפירית להערכת רמות חומר אורגני מומס בקרקע על פי בליעה ספקטראלית של מיצוי מימי של הקרקע. מדידות המומסים האנ-אורגנים הצביעו על ריכוזי ניטרט גבוהים בכשני סדרי גודל מהמותר בתקן למי שתייה. ברוב אזורי הנגב עובדה זו אינה בעייתית מכיוון שגם כך מי התהום באזור עמוקים ומליחים. עם זאת – באתרים מסוימים באזורים צפוניים יותר, כדוגמת שפלת יהודה ומישור החוף, מתקיימת פעילות רעיה דומה ושם פוטנציאל זיהום מי התהום משמעותי ביותר ויש להתייחס לנושא זה בעת מתן אישורי הרעיה.