החקלאות הימית היא ענף המתפתח בעולם בקצב שנתי של כ 5-10% עקב הידלדלות הדייג מחד, ועליה בביקוש למזון מהים מאידך. מתוך כ 100,000 טון לשנה של דגים הנצרכים בישראל, רוב צריכת הדגים מסופקת באמצעות יבוא ורק כרבע מצריכה זו באמצעות ייצור מקומי. מתוך סך הכמות המיוצרת בארץ כ 2500 טון דגים מגודלים בכלובים בים התיכון. בראיה לאומית יש חשיבות להרחבת הייצור בחקלאות ימית. גידול של דגים במי-ים מאפשר ייצור מזון מקומי טרי ובריא, ללא שימוש במים מתוקים הנמצאים במחסור. פיתוח הדרגתי ומושכל של הענף יתרום לפיתוח ה"כלכלה הכחולה", תוך שמירה על עקרונות הפיתוח בר הקיימא.
לישראל יש מניעים חשובים רבים לפיתוח חקלאות ימית, שהביאו את ממשלת ישראל להחליט, כבר לפני כ-20 שנה, על הפניית משאבים להאצת פיתוחו של ענפי המדגה המתועש והחקלאות הימית (מדגה הנשען על מי ים), לעידוד יזמות לייצור דגים ופירות ים במתקנים ימיים ויבשתיים, לפיתוח התשתיות ולהגברת המחקר והפיתוח בנושא, ועוד לפני כן על הקמת המרכז הלאומי לחקלאות ימית באילת (מלח"י). כחלק ממהלך זה, הוקמה במשרד החקלאות מחלקה לחקלאות ימית, במסגרת האגף לדייג ולחקלאות מים. עם זאת, חרף החשיבות הגוברת למיצוי פוטנציאל החקלאות הימית בישראל, עד כה טרם הוגדרה מדיניות כוללת, סדורה ובהירה לפיתוח בר קיימא של הענף. לצד המשמעויות הנגזרות מהיעדר מדיניות פיתוח מקיימת, עולה החשש שהמשך פיתוחו של הענף בישראל ייתקל בקשיים גוברים והולכים, לנוכח ריבוי היוזמות והאינטרסים במרחב הימי.
תכליתו המרכזית של מסמך זה הנה להגדיר ולהתוות קווים מנחים למדיניות כוללת לפיתוח בר-קיימא של חקלאות ימית בים התיכון הישראלי.