בעשור האחרון חל גידול ניכר בהיקף שטחי העיבוד החקלאי בנגב. במאמר זה מוצגות תוצאות מחקר שבחן תופעה זו באזור חולות הנגב המערבי משלושה היבטים: קצב ההתפשטות החקלאית בעשורים האחרונים; ההשלכות האקולוגיות של ההתפשטות; מנגנון ההחכרה לטווח קצר של קרקע לעיבוד חקלאי, הפועל מטעם מִנהל מקרקעי ישראל, ומשתתף בתהליכים אלה. באשר לקצב ההתפשטות החקלאית, ניתוח תצלומי אוויר והדמאות לוויין מראה מגמת האצה ברורה בהרחבת שטחי החקלאות באזור המחקר על חשבון שטחים טבעיים. אמנם אזור המחקר הוא טבעי בעיקרו והשימוש החקלאי עדיין תופס בו חלק יחסי קטן, אולם ההטרוגניות הנופית הגבוהה, מגוון המינים והמערכות האקולוגיות המדבריות הייחודיות שמתקיימות בו, מקנות לו ערכיות נופית-אקולוגית גבוהה. להתפשטות החקלאית יש, אם כן, השלכות אקולוגיות נרחבות הן בקנה מידה מקומי הן בקנה מידה אזורי. באשר למנגנון הקצאת הקרקע, ראשית מתוארים דפוסי הפעילות של ועדת ההשכרות במחוז דרום של מִנהל מקרקעי ישראל, האחראית על הקצאה לטווח קצר של 1.28 מיליון דונם. אחר כך מוצגים הגורמים המעלים את הביקוש לקרקע חקלאית. במאמר נטען שייצוג הערכים הסביבתיים בדיוני הוועדה לוקה בחסר. ליקוי זה בולט במיוחד על רקע מאפייני תכנית המתאר המחוזית, ששטחים טבעיים נרחבים מוגדרים בה בייעוד חקלאי, אף על פי שבפועל אינם מעובדים כלל. כך מתאפשרת הקצאה של שטחים טבעיים נוספים לעיבוד חקלאי ללא ביצוע בדיקות סביבתיות נדרשות.