המרחב הכפרי בישראל הופך בעשורים האחרונים למרחב רב-תפקודי, הכולל מגוון פעילויות כלכליות, ובכלל זה עסקים, תעשייה ומלאכה, שירותים ותיירות. הפעילות הלא חקלאית היא הבסיס להרחבת מקורות ההכנסה של משקי הבית החיים במרחב, ובהם גם משקי הבית החקלאיים. המאמר הנוכחי הוא בגדר ניסיון ראשון לזהות ולאפיין את קבוצת החקלאים המשלבים פעילות חקלאית ויזמות עסקית, והוא מבקש להראות כי השילוב יכול לתרום לא רק לפרנסת המשפחה אלא גם להמשך קיומו של המשק החקלאי כעסק פעיל, ליציבות הקהילה הכפרית, לרווחתה ולשמירת זהותה ולפיתוח בר-קיימא של המרחב הכפרי. המחקר נשען על סקר של בעלי משקים המשלבים חקלאות ויזמות ומצביע בין היתר על הגורמים המאפשרים או המגבילים את פיתוח העסקים הלא חקלאיים במשקים. בסקר נמצאו שלושה דגמים של יזמים משלבים הנבדלים זה מזה בתמהיל הפעילות הכלכלית ותרומתם של המשק ושל העסק לתעסוקה ולהכנסה של משק הבית: יזמים המקימים עסק הנובע מן המשק ומפתחים את המשק ואת העסק במשולב; יזמים המפעילים עסקים גדולים מסוגים שונים אבל מקיימים בצידם גם את המשק החקלאי; ובעלי משקים המשלבים בצירופים שונים משק בינוני עד קטן ועסק בינוני עד קטן ומשלימים את הכנסתם בעבודת חוץ ו/או בהשכרת נכסים. העסקים תורמים לפיתוח המרחב הכפרי על ידי יצירת מקומות עבודה חדשים, ניצול משאבים מובטלים, אספקת שירותים קהילתיים לרווחת האוכלוסייה המקומית ושירותי נופש ופנאי לאוכלוסייה חיצונית. זהו "פיתוח המגיע מלמטה", בעיקר פרי יוזמתם של בעלי המשקים עצמם, בשעה שהממסד הממלכתי אינו יוזם, מסייע רק במידה מצומצמת ובעיקר מגביל את יכולתם של היזמים פלתח את עסקיהם בצורה מושכלת ומוסדרת. בתנאים אלה יש חשש להתגברות תהליך הפרבור הכפרי, להיעלמות המשקים הקטנים והבינוניים לטובת המשקים הגדולים, ולאבדן אופייה הייחודי של הקהילה הכפרית בישראל.